חוויות עם ליאור

קטפנו לימונים בפרדס, עצרנו רגע לדבר וליאור נשען בנחת על אחד העצים, העץ הכי מטורף שהיה שם, ופתאום כל הענף נופל. אנחנו מסתכלים על ליאור שם והוא מחייך ומופתע וגם אנחנו.

ליאור מוצא איזה יום עגלה ואומר לאייזנר "בוא בוא כנס לעגלה", אייזנר עונה לו "לא לא עזוב אותי" ליאור ממשיך בשכנועים "נשבע לך לא עוזב", אייזנר נכנס לעגלה וליאור כמובן עוזב את העגלה. העגלה מתחילה לטוס למטה וליאור קולט מה הוא עשה ומתחיל להגיד "אוי אוי אוי ואבוי אוי ואבוי" ואייזנר צועק "ליאורררר" ומתהפך עם העגלה.

תחילת החורף בצפון הגולן. שבת 11 בדצמבר 2021 , הלכנו מאיה ליאור ניר דנה ואני אל הר חוזק. בעיקרון הלכנו לחפש סיתווניות אבל בעיקר להנות מכל הדשא הירוק . כמובן שטיול עם ליאור זה לא ללכת למקום שכולם הולכים, אלא לשטח הצבאי הסגור שצמוד לגבול הסורי. היה מזג אוויר מדהים, שמש בשמים אוויר נקי אחרי הרבה ימים של גשם וטמפ נמוכה של חורף בצפון הגולן. לא זוכר אם מצאנו סיתווניות אבל אני ממש זוכר איזה תחושה מתוקה של חופש הייתה לנו שם

במהלך שביל ישראל החלטנו לעשות קייאקים מבית ינאי עד קיסריה. איתי ואני הבאנו קיאק אחד מהצפון, מרוצ'ט משופצר ומזווד לטנדר. המשימה של מאיה וליאור הייתה להתארגן גם על קיאק - מאיה הטילה את המשימה על ליאור וליאור כמו ליאור לקח את המשימה ברצינות וחיפש ודיבר עם עודד שבמקרה בדיוק קנה לחבר מתנה קאיק והם הסכימו בינהם שליאור ומאיה ישתמשו בו ואז ליאור יביא את הקאיק לכחל לעודד win win , וכמובן שהוא הגיע (כמו בתמונה) על הגג של הסיאט איביזה של ליאור. אז נפגשנו בחוף בית ינאי, וכל זוג לקח את הקיאק למים (כבר משימה לא פשוטה) ואחרי שנכנסנו קצת פנימה, התחלנו לחתור צפונה לכיוון קיסריה... (התחרות הייתה לא הוגנת מלכתחילה - כי לאיתי יש כבר קילומטראז לא רע בחתירה בקיאק) אחרי 10-15 דק שאנחנו חותרים, הסתכלנו אחורה וראינו את מאיה וליאור מאוד רחוקים מאיתנו, מתקדמים בסללומים לאט מאוד (במצטבר נראה לי כפול 3 במרחק ממה שאנחנו עשינו) אז עצרנו וחיכינו להם, וכשנפגשנו, אני לא ארחיב על כמה מאיה הייתה גמורה, ומאחוריה ליאור... מבסוט.... כאילו לא קרה כלום, רק רוצה להתקדם לתחנת כוח בחדרה בניסיון לראות את הכרישים! *ספויילר - לא ראינו כרישים* אחרי כמה שעות של חתירה לא קלה (בערך 14 קמ) הגענו לחוף ים בקיסריה, יצאנו מהים, מאיה ואני נשארנו (לא הצלחנו לזוז...) לשמור על הקייאקים, וליאור ואיתי הלכו לפנק אותנו בג'חנון שהיה סיומת ראויה ליום כזה!

ליאור היה אחד האנשים היחידים בעולם הזה שיכולים להפוך כל סיטואציה קשוחה לחיובית ומצחיקה. בטיול לאתיופיה אני זכיתי לחוות את זה ממנו כמה וכמה פעמים. הסיפור שהכי מלווה אותי עד היום כשאני חושבת על ליאור זה הטרק בהרי הsimien. הבנתי מאוד מהר שליאור הוא בן אדם של חוויות. שיש לו את הראיונות הכי מטורפים ויודע לא רק איך ליישם אותם, אלה לשכנע את כולם שזה מה שהם גם רוצים. וככה מצאתי את עצמי מטפסת על הר 4000 מטר בגובה באמצע הלילה עם זוג שאני הכרתי רק לפני שבוע. העליה לפסגה לקחה לנו 4 שעות. היה קפוא ברמה שהנחלים הפכו לקרח. אני ומאיה קיבלנו סחרחורות וכל מה שרצינו לעשות זה לרדת מההר. ומי עלה את כל זה בחיוך ענק? ליאור. לא רק שהוא עשה כל דבר באהבה וצחוקים, הוא גם דחף אותנו לעשות את הדבר הכי קשה פיזית שעשיתי בחיי. בזכותו, הגענו לפסגה. כמו שליאור דחף ותמך באווירה הכי טובה שאפשר לאורך כל העלייה, לא הפתיע אף אחד מאיתנו כשמצאנו אותו מכין פק"ל קפה לכולם (למרות שהידיים שלו כבר הפכו לסגולות מרוב קור). אין סיכוי שהוא היה נותן לנו פשוט לרדת מההר בלי סיום טוב של קפה וצחוקים! ליאור היה בן אדם כזה שמפוצץ בחום ואהבה ותמיד מסתכל על האחר. הוא תמיד רצה רק לעזור ולעשות טוב וכיף לכולם. בכל הזמן שלי באתיופיה, זאת החוויה הכי מעצימה שהיית לי. בזכותך ליאור. תודה לך ❤️נטלי

עוד סוף שבוע קלאסי שיצאנו כולם הביתה והחלטנו לצאת לטיול בוץ, ליאור נידב את הפרארזי באהבה ובלי יותר מידי הכנות יצאנו לנחל. מהר מאוד יצאנו ״בטעות״ מהשביל ונכנסו לתוך השטח החלקאי - בוץ עמוק. ואז התחיל הכיף האמיתי בניסיונות חילוץ שחיברו אותנו עם האדמה, או יותר נכון העיפו עלינו בוץ.

מאיה ואני התחלנו את שביל ישראל כשליאור היה בחופשת סקי. ברגע שליאור נחת בארץ, הוא לקח את הרכב שלו ודוך להרי אילת. כולנו כבר ישנו בחניון בבאר אורה, כשמאיה וליאור הגיעו ב 2 בלילה אחרי ששמו את הרכב שלו בסוף המסלול בשחרות. קמנו בבוקר והתחלנו ללכת בידיעה שיש לנו 3 ימים (קשים) להגיע לרכב. בפארק תמנע, אחרי ששתינו קפה קר - ליאור החליט שיש לנו יומיים להגיע לרכב. חשוב לציין שאנחנו רק התחלנו להתרגל למשקל של התיק, וחישבנו כל סנטימטר של הליכה, קיצור של יום טיול היה ממש לא בחשבון, אבל מי אנחנו שנתווכח? ב14:00 (בשעון חורף, שקיעה ב17:30) התחלנו לטפס את מעלה מלחן (אחת העליות הכי קשות) וכשהגענו לחניון לילה כבר בחושך, כל תושבי החניון מחאו לנו כפיים והתרגשו לפגוש את שלושת המשוגעים שהתחילו את העלייה ב2 בצהריים! התמונה ממש מאמצע המעלה.

היינו במסיבת חיקוי של המכסחת של משפחת ענבר עם מאיה וליאור, אני זוכרת שרקדתי עם ליאור ומאיה וכרגיל ליאור היה מסמר הערב עם הריקודים שלו והוא הצחיק את כולנו ממש. למחרת ליאור היה צריך לחזור לבסיס (ביום שבת!!) ולקחתי איתו טרמפ. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו רק אני וליאור לבד וממש הוקסמתי ממנו, מהפשטות וההומור. דיברנו על התכניות שלו אחרי השחרור (אז היה לו עוד בערך שנה וחצי) והוא דיבר על טיול בעולם עם מאיה ועל הלימודי רפואה. כשהגענו לעמק הוא התעקש להוריד אותי עד הבית אפילו שזה עשה לו עיקוף. אני ממש שמחה שהייתה לי את ההזדמנות הזו אז להכיר אותו קצת יותר לעומק.

באיזור אוקטובר שלפני שנה קבעתי עם ליאור ומאיה לצלול בקיסריה. באתי עם עוד חברה קצת באיחור וכשהגענו ליאור כבר הרכיב לנו את כל הציוד ולנו רק נשאר ללבוש חליפות ולרדת למים. הייתי מופתעת ואמרתי לליאור תודה ושהוא לא היה צריך אבל זה היה כ"כ מובן מאליו עבורו שהוא לא הבין על מה אני אומרת לו תודה בכלל והוא רק צחק. אני זוכרת שירד גשם באותו יום ובלב חשבתי שבטח הראות תהיה לא טובה ויהיה לנו קר כשנצא מהמים אבל אז נכנסנו לים וליאור צחק והקליל את האווירה והנוכחות שלו שם השכיחה ממני הכל. אני זוכרת את אותו יום ממש נעים וכיפי אבל עכשיו הוא גם ממש מסמל לי את ליאור, את הצחוק שלו ואת הקלילות, את הענווה ושמחת החיים שלו.

טיילנו ביחד עם ליאור ומאיה באתיופיה ובלילבלה כשעשינו סיור כנסיות (לא מוצלח במיוחד) קראנו בעצמנו בויקיפדיה וראינו שיש כנסיה, שבמרתף שלה שמור צלב קרס זהוב ענק, שמוציאים אותה רק באירועים מיוחדים מאוד. אחרי שהצלחנו לתקשר שם עם נזיר לגבי הסקרנות שלנו, הצלחנו לשכנע אותו להוציא אותו ולהראות לנו. מרוב ההתלהבות שלנו הוא חשב גם שאנחנו רוצים לקבל ממנו ברכה ולנשק את הצלב. עכשיו ברור שאף אחד לא רצה לתת נשיקה לצלב כי זה הרגיש כמו החטא הכי גדול שקיים, אבל אף אחד לא יכל לסרב לנזיר הכל כך חמוד שהוציא לנו את הצלב הזה במיוחד. לאחר מכן הוא גם התעקש שנצטלם כדאי להיזכר ברגע הקדוש הזה.

מסיבת "המכסחת " השנתית שאירגנו בחצר ביתנו הייתה אהובה ביותר על יוקי ליאור והחברים שלהם מהקומונה ובכלל. הם רקדו שתו ושמחו ואלו היו רגעים של אושר, שחרור ואחווה של כולנו ביחד. ילי - יעל ואני היינו המארגנים הראשיים אבל ביום האירוע- יוקי, ליאור , שירה וחברים תמיד הגיעו מוקדם לעזור לארגן -להכין משקאות לסחוב שולחנות ולחבר כבלי חשמל . ליאור לא פחד מאתגרים (: .נדמה לי שבמכסחת 2 ילי שהיתה חברה טובה של ליאור והיתה אחראית על המשקאות הטילה על ליאור את המשימה הטריקית של הכנת המוחיטו. בערב בעוד כולנו רוקדים וצוחקים עד השמיים שאלו אותי כמה מהאורחים בחיוך מי הכין את מיץ המלפפונים החמצמץ " המוחיטו".

סביב אמצע-סוף שלב א בבהד 10, יצאנו למסע בשדה בוקר ובו כבר היו אקטים יותר קשים פיזית ובנוסף לזה יצא שנתקעתי להיות עם הפקל אלונקה (בעודי לא האצן הכי טוב בחבורה בלשון המעטה). אני זוכר שהייתי עייף, היה קשה לראות ואז פתאום יד מגיעה מאחורי וסוגרת לי את הפה שלא חלילה אוציא קול. ארזי מאחורי מסמן 'ששששש', מכניס יד לווסט ומוציא משם משהו ומכניס לי לפה. כמובן בהתחלה הסיטואציה הייתה מוזרה ולא ברורה אבל ברגע שהטעם במתוק של החטיף שלקח מהחד''א או אפילו פירורי עוגה שנשארו מהפריסה הגיע ללשון, לא נותר מה לעשות מלבד לחייך ולהנות מבוסט האנרגיה הקטן שנבע מלדעת שלא משנה כמה קשה, תמיד יש מי שיודע להרים את מצב הרוח ולעזור לדחוף קדימה. תמיד היה אפשר לסמוך עליו בכל נושא, והאישיות הזוהרת והדומיננטית שלו ללא ספק עיצבה הרבה מאיך שאני (ואני חושב שאפשר בשקט לומר שכל הקורס שלי) התעצבנו בסוף לפראמדיקים שאנחנו היום.

תוך זמן די קצר אחרי שארזי הגיע למחלקה שלנו נהיינו חברים טובים, צחקנו על האפרו העצום שהיה גם לי וגם לו כשהיינו ילדים וגילינו שיש לנו טעם דומה במוזיקה, וששנינו מכירים שירים מסוימים שאף אחד אחר לא מכיר. גרתי אז בקיבוץ ניר אליהו, ואחרי שפעם אחת ליאור הציע לתת לי טרמפ ביום חמישי כי הוא עובר קרוב לקיבוץ שלי בדרך הביתה, הטרמפ איתו הפך לסוג של הרגל ויצא שנסענו יחד נסיעות רבות. בנסיעות האלו, כל אחת באורך של שעה בערך, יצא לי לדבר איתו המון כמעט על כל נושא- על ה״פרארי״, הפיאט האהובה שלו שהייתה מפורסמת ביחידה, על היחידה, המחלקה, המפקדים, המרפאה, התוכניות שלו ושלי ביחידה ומעבר, רפואה, לימודים, טיולים ובעיקר זכורים לי המון סיפורים שסיפר מההתנדבות שלו במד״א. עוד זכור לי שנסענו פעם יעל ואני לפגוש את ליאור ומאיה במכינה שמאיה הדריכה בה וכשהגענו הסתבר שכל החניכים מכירים ומעריצים את ליאור, פשוט רדפו אחריו ולא היו מוכנים לשחרר ממנו עד שמאיה סגרה את הדלת. בליאור באמת יש שילוב נדיר של תכונות שלא פוגשים בכל יום- מעולם לא שמעתי אותו מתלונן או רוטן. כל דבר שהוא עשה נעשה במקצועיות ובלי מילים מיותרות. הוא יכל ברגע לגרום למחלקה שלמה לצחוק אבל כשהיה צריך הוא גרם לכל אחד לבצע את התפקיד שלו בצורה רצינית ואחראית, בפרפקציוניזם ובתשומת לב לפרטים.

כשהייתי מפקד של ארזי ובןדור וזיסו הייתי מנסה לשכנע אותם לבוא איתי מוקדם בבוקר לים לרוץ/ לשחות וקפה של בוקר וזו תמונה מאחת הפעמים שבאמת יצאנו מוקדם בבוקר לים.

זה סיפור אדיר אחד האהובים עלי של ארזי. היה לנו נוהל קרב ובאחד האימונים היה תרגיל ניתוח שטח, ארזי מודי מזוז ואני כל אחד מנתח את השטח עם עצמו ואז חוזרים כולם ומתחקרים ולומדים אחד מהשני. כולנו עשינו את זה וחזרנו וחיכינו לארזי ואנחנו מחכים מלא זמן והוא לא מגיע… אנחנו מחפשים אותו ומחפשים ופתאום רחוק אנחנו רואים שטח בקר רחוק ובאמצע השטח יש שוקת גדולה של בקר ואנחנו רואים את ארזי ערום בתוך השוקת והוא צועק לנו יאללה בואו מצאתי מעיין! בסוף הוא שכנע אותנו להיכנס איתו ביחד והמים מסריחים וארזי מבסוט שהוא שכנע אותנו להיכנס איתו למים וכולנו מבסוטים.

אחד מסיפורי הדגל של הקומונה ידוע בכינויו "חור בקיר" או "נ י ס י נ ו". הצלחנו להשיג מכונת כביסה לדירה של הבנים. רק שאחרי שהתקנו אותה נשארה בעיה קטנה, לא היה מקום לשפוך אליו את הניקוז. אחרי כמה זמן של תסכול, ליאור מצא פתרון. עם הרבה יצירתיות, תושייה, תעוזה וקצת רוח שטות, השאיל מדביר מקדחה והחליט לקדוח חור בקיר ולהעביר בו את הצינור ככה שיצא החוצה לחדר. החור לא היה הכי מדויק, וכשהחזרנו לדביר את המקדחה, ליאור אמר לו שניסינו למצוא פתרון וזה מה שקרה, והחצי-חיוך המבויש שלו פרוש על הפנים. עד שכולם התגלגלו מצחוק. ליאור אף פעם לא היה יכול להסתכל על בעיה מהצד בלי מעש. תמיד פועל, תמיד עושה ותמיד מהלב.

תמונה מיציאה שלנו ביפו. כשאיכשהו היינו מצליחים למצוא איזה ערב קצת יותר שפוי מבחינת שעות שחזרנו לדירה, היינו כל פעם אחד אחר מאיתנו מצליחים לשכנע את השני שצריך לצאת לבירה למרות שאין לנו כוח זה תמיד היה בסוף ממש כייף ומשחרר. ליאור כמובן תמיד שותה כפול 2 בירות ואוכל כל מה שבא ליד היה פעם אחת שהוא הזמין חומוס באיזה פאב באמצע הלילה ולא הפסקתי לצחוק שהוא פשוט מסוגל לאכול הכל בכל שעה.

זו תמונה שממחישה מעולה את הלילות שלנו בדירה. רק חסר פה הבקבוק בירה. היינו מגיעים שנינו מאוחר לדירה והדבר הראשון שליאור היה עושה זה פותח את המקרר, מוציא בירה ומתיישב כמו בתמונה על הספה. ואז היינו מדברים עד ששנינו כבר גמורים וחייבים ללכת לישון היינו מדברים על היחידה, על מד״א, על מאיה או כל דבר אחר.. שעות של שיחות שתמיד מילאו בטוב.

באחת הפעמים הראשונות שירדנו לשטח עם ארזי כפרוייקטור שלנו, זה היה ממש בסוף החורף ועוד היו קצת שלוגיות שקישטו את השטח. כל היום היה בלחץ של זמן,התקפלנו בזריזות וכשהתחלנו לנסוע(ארזי נהג, כמובן במהירות שהדביקה לכולנו פרצוף מבוהל אך מלא באנדרנלין) חלפנו על פני שלוגית שהגיעה ממש עד הכביש והוא עצר בבום. עשה רברס. עצר מולה ואמר״ שתי דקות השתוללנו!״ אחד הרגעים בהם הבנתי כמה זכיתי, כולנו הבנו, ופשוט חגגנו ונהנו מזה. שזה הבנאדם שאני זוכה לעבוד איתו ולסיים יום לחוץ עם כזה חיוך מרוח על הפנים ושלג בכל מקום.

כל שנה יש בניצנה מסיבה שמגיעים אליה כל שינשי העבר בניצנה. לפני שנתיים הגענו גם אנחנו וגם ליאור ומאיה הצטרפו. ליאור למרות שלא הכיר את רוב האנשים במסיבה רק אותנו החברים שתה ורקד כל הערב. בשלב מסויים ישבנו על הספסל אני ברזי ויובל (חברים מהקומונה של מאיה) ודיברנו על כמה אנחנו אוהבים אותו ואיזה גאון הוא ואז הוא פשוט נכנס לרחבה הריקה לבד והתחיל לרקוד. ליאור היה בן אדם כל כך טוב, לא הייתה בו טיפת רוע.

הטיול לצפון יוון, בו ליאור השתלב כל כך טוב עם משפחתנו. שהוא בעדינות ונחישות לא ויתר להמשיך לנסוע במעלה ההר כדי להגיע לאיזור עם שלג ממשי, ואז מלחמת כדורי השלג.

בדרך הביתה מהטיול המשפחתי שחר נהג, אני ישבתי לצידו, מאיה ליאור וילי מאחורינו ושירה מאחוריהם. וכולם נרדמו. לא התאפקתי וצילמתי אותם ישנים, ובדיוק בשנייה שצילמתי ליאור פקח את עיניו, ובמקום להתעצבן מהצילום ללא רשות הוא חייך את החיוך הביישני שלו, והבנתי- למה ילי הכירה אותו למאיה, ולמה מאיה התאהבה בו.

בפעם הראשונה שפגשתי את 'ארזי' הוא הגיע עם ילי וחבורה צבאית, שעצרו להתרעננות וארוחה אצלנו. בפעם השניה הוא כבר היה 'ליאור של מאיה'. ובאותה הפעם (השניה) נסענו כולנו לטיול קצר ופיקניק. זו תמונה שצילמתי בסתר מאותו הטיול, (בסתר כי היה לגמרי ברור שגם ליאור וגם מאיה לא ממש בעניין של להצטלם..)

נשאר לנו סנדוויץ ספייר אחרי שהזמנו אוכל והחלטנו לעשות הגרלה מי יקבל את החצי האחרון. ולמרות שאני טבעוני והסנדוויץ היה בשרי החלטתי להצטרף להגרלה וזכיתי ואמרתי שמי שרוצה את הסנדוויץ צריך להיות שבוע טבעוני ואז כל הצוות ממש כעס ואז מאירי בלי ששמתי לב הפיל לי את הסנדוויץ והחליף לי אותו עם חתיכת קרטון וכולם חוץ ממני שמו לב ואני המשכתי בשלי וליאור כמו ליאור הבין כמה הסיטואציה מצחיקה והקליל את האווירה עם הצחוק שלו.

אחרי תקופה בחצור הגלילית התחלנו להבין לאן הגענו ולספוג מהאווירה של המקום ליאור שמע בבית הנוער שהמקומיים קונים ירקות ופירות בשוק. וואלה נשמע מגניב מאוד! ימי רביעי שוק! זול, טרי, ומקרב המקומיים :) רק השוק נפתח השקם בבוקר פעם בשבוע, ובחישוב מהיר, שכדי שנצליח לחזור בזמן להתנדבות בוקר היינו צריכים לצאת באוטובוס של 6:15.. זה כבר נשמע קצת מפוקפק, אבל ליאור היה נלהב והצליח לגייס כמה חברי קומונה. כידוע ישנו בנפרד בדירת בנים ודירת בנות. ליאור קיבל על עצמו לעשות השכמה לדירת בנים, וכליל קיבלה על עצמה לעשות השכמה בדירת בנות. משום מה היא הייתה טיפה סקפטית, אז החליטה לוודא ערנות לפני שהן יצאו לדרך מהדירה, לאוטובוס, לשוק.. ואחרי הקלטות עייפות וחוסר הצלחה לקום בבוקר היו כמה פעמים שהמבצע צלח 👑 היינו שבורים ועייפים מאוד כמו שניתן לראות בתמונה ובסוף הבנו שהרבה יותר זול ונוח לקנות בסופר והשבירות של רביעי בוקר הסתיימה לה

זה טיול שעשינו אחרי שהשתחררתי, לא יודע אם יש יותר מידי סיפור חוץ מפשוט טיול שזכור לי זמן איכות איתו (בכללי בתקופה הזו של השחרור היינו בתקופה קרובה מאוד).

אני ולירי החלטנו ללכת יחד לנשף, כמו בכל פעם שהוא זרם עם השטויות שלי. הוא מיד אמר לי אני בא עם ג׳ינס ומכופתרת משבצות כיאה לליאור, מיד גררתי אותו לחנות הקרובה והלבשתי אותך בחליפה, עד היום מצחיק אותי לחשוב איך הסכמת לשטות הזאת שהיא הכי לא אתה בעולם אבל הוא תמיד יעשה הכל בשביל לעשות בן אדם אחר מאושר.

בפורים יב עשינו עגלה של תיבת נוח וכולם התאספו בזוגות ואני נשארתי לבד וליאור לעולם לא יכל לראות בן אדם לבד או שקצת עצוב והציע שנתחפש ביחד (גם אם זה אומר לשים חצאית טוטו אדומה)

בשלב ב של הבתי חולים בקורס החלטנו לשכור דירה בראשון לציון והיה לנו ויכוח נוקב האם לקחת דירה עם מזגן ליד הבית חולים שהיא הרבה יותר יקרה או דירה אחרת בשכונת עוני בלי מזגן. האופציה השנייה נבחרה ווארזי ועוד מישהו מצאו את הספה הזו ברחוב והיא שימשה אותנו לאורך כל התקופה שם .

העמדה הזו הייתה עמדה שהייתה לנו בחדר , הייתה עמדת כלבויניק כזה , בערב היינו לומדים עליה ולארזי הייתה נטייה ללמוד עליה עד אמצע הלילה. בצהריים היא הייתה עמדת שש-בש לטורנירי קצה ולאכטונג שזה כזה משחק במחשב שהיינו משחקים תמיד ובבוקר היינו עושים שם ארוחת בוקר. ארזי הלך לשקם וקנה טוסטר שקראנו לו אלקטור חנן על שם החברה, פעם אחת הוא חיבר והקפיץ את החשמל של כל הבניין וישר הגיעו מהאגף הטכני ושאלו מה קרה? היה ריח של טוסטים בכל החדר אבל אנחנו הכחשנו והחבאנו את הטוסטר בארון. הם עזרו לנו וסידרו את הבעיה וחזרנו להכין טוסטים עד יומנו האחרון שם .

תמונה מאחרי מסע בקורס, בדרך כלל הלוחמים לא מצטרפים למסעות ואנחנו כל הזמן התלבטנו אם ללכת או לא וארזי תמיד היה בראש של בוא נקח חלק ונעזור ועד היום החיבור שיש לנו עם כולם נוצר דווקא מהדברים האלה שלא בהכרח היינו צריכים לקחת בהם חלק. היינו מגיעים עושים מלא צחוקים ונהנים. שי דוידסון (לוחם פרמדיק מהשייטת שהיה עם ליאור בקורס פרמדיקים)

יצאנו לטיול של גף רפואה, בבוקר של הטיול החלטתי שאני מביא איתי ערסל מתקפל כזה שמצאתי בבית ואמרתי שאם תהיה הזדמנות נתלה אותו. הגענו יחסית מאוחר לטיול וקצת התעכבנו בזמנים וההפסקה הארוכה שתכננו התקצרה קצת. ברגע שארזי שמע שהבאתי ערסל הוא מאוד התלהב והחלטנו יחד שלא משנה מה בהפסקה שתהיה נפתח אותו גם אם יש 5 דקות להפסקה. ברגע שהתחלנו את ההפסקה ארזי רץ בין העצים עד שמצא מקום מתאים לערסל וישר התחלנו לפתוח אותו ביחד מבסוטים. זה היה הפעם הראשונה שפתחתי אותו ורק ברגע שפתחתנו הבנו שבעצם הערסל זוגי ולא ליחיד. ישר הסתכלנו אחד על השני והבנו שאנחנו נכנסים אליו ביחד, הערסל כיסה אותנו וסוג של לכד אותנו בפנים ואנחנו ושאר הגף צחקנו מאוד מהסיטואציה. בסוף עשינו תמונה ביחד מסמלים לב על הערסל הזוגי תוך כדי הרבה צחוק והנאה מהרגע השטותי והמצחיק שכל כך מאפיין את ארזי

יום אחד אחרי שהשתחררתי ארזי הרים אלי טלפון ואמר שלא נפגשנו הרבה זמן, אמרתי לו שאני לא פנוי עכשיו אני הולך לחוג התעמלות קרקע כדי ללמוד לעשות סלטה במקום. ארזי אמר שהוא בא איתי, לא הבנתי בהתחלה למה.. שיעור ראשון ומה תעשה שם? אבל זרמתי איתו. אלה היו שעתיים של אינסוף צחוקים וסתלבט, הוא לא הצליח כלום בקושי גלגול במקום והמדריכה כמעט העיפה את שנינו. אחרי ישבנו לגלידה ושיחת נפש, תכלס זו הייתה מהפעמים האחרונות שישבנו רק שנינו ודיברנו כמו שצריך.

תמונה מערב צוות ראשון אחרי הטירונות יחידה, ארזי אירח אצלו בקיבוץ כולנו נהננו מאוד והיינו שיכורים מאוד

במהלך הטיול באתיופיה הגענו לבית של משפחה שלימדה אותנו להכין אינג'רה שהוא הלחם המקומי, בסרטון רואים את ליאור מכין את האינג'רה בהצלחה רבה. ליאור תמיד אהב ללמוד דברים חדשים ולהתנסות, הוא לא פחד לטעות ונהנה מהתהליך. גם פה.

באחד הערבים כשטיילנו המדריך המקומי הזמין אותנו לבוא להצטרף אליו לאחד הברים בכפר והצטרפנו בשמחה. בבר הייתה בחורה שרקדה את הריקוד העממי והרקידה את כל מי שהסכים לרקוד איתה. כשהגיעה לשולחן שלנו ליאור ישר נענה בחיוב והתחיל לרקוד איתה ולחקות את התנועות שלה בצורה פנומנלית, ללא בושה ועם הרבה צחוק וחיוכים. ביחד עם הבחורה היה נגן שניגן לידה וליאור ביקש ממנו לנסות גם לנגן, הוא לקח את הכלי והתחיל לנגן ולחקות את הקולות שהנגן הוציא בעצמו. כולם צחקו מהאירוע. אני כמובן התרשמתי ממנו כמו תמיד.

באחד הערבים כשטיילנו המדריך המקומי הזמין אותנו לבוא להצטרף אליו לאחד הברים בכפר והצטרפנו בשמחה. בבר הייתה בחורה שרקדה את הריקוד העממי והרקידה את כל מי שהסכים לרקוד איתה. כשהגיעה לשולחן שלנו ליאור ישר נענה בחיוב והתחיל לרקוד איתה ולחקות את התנועות שלה בצורה פנומנלית, ללא בושה ועם הרבה צחוק וחיוכים. ביחד עם הבחורה היה נגן שניגן לידה וליאור ביקש ממנו לנסות גם לנגן, הוא לקח את הכלי והתחיל לנגן ולחקות את הקולות שהנגן הוציא בעצמו. כולם צחקו מהאירוע. אני כמובן התרשמתי ממנו כמו תמיד.

ליאור ומאיה היו אחראים לשידוך ביני לבת זוגתי הדר שהיא חברתה של מאיה מהבית. המשפחה של מאיה מארגנת מסיבה שנקראת "המכסחת" כל שנה וליאור הזמין אותי להגיע אליה אבל לא יכלתי והברזתי ולכן ליאור שלח לי את הסרטון הזה שבו הוא מצולם מבסוט ונהנה עם הדר.

מסיבת פורים בקיבוץ, סיון בסוף ההריון עם כרמי מגיעה לרקוד ליאור גמור מעייפות אבל לא מוכן ללכת הביתה עד שסיון הולכת לא ברור אם בגלל שחשש שתלד על הרחבה או בגלל שלא רצה להיות זה שהולך ראשון. יום לאחר מכן נולד כרמי. חדי עין יבחינו בתחפושת הקבועה - הגלבייה